צום גדליה

[responsa]

א. הכרזה
בקהילות מסויימות נהוג, שבשבת שלפני צום גדליה, צום עשרה בטבת וצום י"ז בתמוז, אחרי קריאת ההפטרה, שליח הציבור מכריז ומודיע לציבור המתפללים באיזה יום יחול הצום* (אבודרהם עמוד רנד; או"ח סימן תקנ סעיף ד).
הטעם: לפי שבזמן חז"ל תעניות אלו לא היו קבועות, אלא תלויות ברצון הציבור (ראה ר"ה יח, ב), לכן נהגו להכריז עליהם, כדי להודיע שאכן רוצים הם להתענות (ביאור הגר"א או"ח סימן תקנ; ערוה"ש שם).
----------
* לשון ההכרזה: "אחינו ישראל שמעו: צום פלוני יום פלוני, יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כמו שהבטיחנו בנחמות, ונאמר אמן".

ב. צום גדליה
בג' בתשרי צמים "צום גדליה" (טושו"ע סימן תקמט סעיף א).
הטעם: ביום זה מתענים על הריגתו של גדליה בן אחיקם ועל הצרות שאירעו לעם ישראל בעקבות הריגתו. הוא הופקד על ידי מלך בבל על שארית הפליטה של העם בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לאחר הריגתו גלו כולם ונהרגו אלפים מישראל (מ"ב שם ס"ק ב).

ג. חומרות תשעה באב אינן נוהגות בצום גדליה
למרות שמעיקר הדין כל ד' הצומות אסורים גם ברחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה, והתענית מתחילה כבר מהלילה, מכל מקום לא נהגו בחומרות אלו בד' צומות (ר"ן ראש השנה דף ה ריש עמוד א מדפי הרי"ף, בשם הרמב"ן, הו"ד בב"י או"ח סימן תקנ).
הטעם: לפי ש"אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה", לכן לא החמירו אלא בתשעה באב* (מגן אברהם סימן תקנ ס"ק ג; של"ה ריש מסכת תענית).
----------
* ברם, יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בחומרות אלו, טוב לו שיחמיר על עצמו בכל ד' הצומות (של"ה ריש מסכת תענית בשם הפרדס).

ד. בעלי נפש יחמירו בצום גדליה כבתשעה באב
למרות שד' צומות מותרים ברחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, מכל מקום ראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו בכל דברים אלו (פרט לנעילת הסנדל), ואף להתחיל את התענית מבעוד יום (של"ה, ריש מסכת תענית).
הטעם: לפי שבזמן הזה מצוי שהגויים גוזרים גזירות על עם ישראל ואין שלום, לכן יש לנהוג בכל ד' הצומות כבתשעה באב (שער הציון סימן תקנ ס"ק ט).

ה. אין צריך להמנע מנעילת הסנדל בצום גדליה
גם בעלי נפש המחמירים על עצמם ונוהגים בד' צומות בשאר החומרות הנוהגות בתשעה באב, אינם צריכים להמנע מנעילת הסנדל (של"ה ריש מסכת תענית).
הטעם: כדי "שלא יהיה כחוכא ואיטלולא" (של"ה שם).

ז. שבעת ימי המשתה
יש אומרים ששבעת ימי המשתה אינם דוחים תענית ציבור שחלה בשבת ונדחתה ליום ראשון או הוקדמה ליום חמישי (ריטב"א תענית ל, ב, הו"ד בבה"ל סימן תקמט סעיף א ד"ה חייבים; כנה"ג סימן תקנט; מ"ב סימן תקנ ס"ק יב), ויש אומרים ששבעת ימי המשתה דוחים תענית דחויה (שו"ת בית יהודה יו"ד סימן לא, הו"ד בפת"ש סימן תקנ, ובשעה"צ סימן תקנט ס"ק לג, ובכה"ח סימן תקנט ס"ק סח), ויש סוברים שאם החתן רוצה להתענות ולהשלים - רשאי (שו"ת האלף לך שלמה סימן נט).
טעם הדעה הראשונה: כיון ששמחת חתן היא שמחה של יחיד, ותענית ציבור היא אבילות של רבים - באה אבילות של רבים ודוחה שמחה של יחיד (ריטב"א שם).
טעם נוסף: לפי שנאמר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ומכאן שיש להתאבל על ירושלים גם בזמן שמחת נישואין (ריטב"א שם).
טעם הדעה השניה: לפי שמצוה על החתן לשמוח ולשמח את אשתו, שנאמר: "ושמח את אשתו אשר לקח", ואם יתענה הרי הוא מבטל מצות שמחה (שו"ת בית דוד סימן שמז; שו"ת פני יהושע ח"ב או"ח סימן מ; יחוה דעת ח"ג סימן לז).
טעם הדעה השלישית: כי את שבעת ימי המשתה קבעו חכמים בעיקר לשמחה ולא למשתה, ולכן אסורים בשבעה ימים אלו באבילות ובהספד ולא בתענית (שו"ת האלף לך שלמה שם; שו"ת שושנים לדוד או"ח סימן נ).

ח. "עננו"
שליח הציבור אומר "עננו" כברכה בפני עצמה עם חתימה לאחר ברכת גואל ישראל (שו"ע סימן תקסו סעיף א).
הטעם: ברכת "עננו" נתקנה אחר ברכת גואל ישראל על שם שנאמר: "ה' צורי וגואלי" ולאחר מכן נאמר: "יענך ה' ביום צרה" (ב"י סימן תקסו בשם ארחות חיים, הובא במשנה ברורה שם ס"ק א).

ט. גם חולה לא יענג עצמו בבשר ויין
גם מי שפטור מן התענית, לא יאכל אלא לחם ומים או מאכל פשוט אחר כפי הדרוש לו לבריאותו, אך לא יענג את עצמו בבשר או ביין וכדומה (משנה ברורה סימן תקנ ס"ק ה).
הטעם: כדי שלא יפרוש לגמרי מאבלותם של הציבור, שכן אמרו חכמים: כל הפורש מן הציבור, אינו רואה בנחמתן (שם).

י. המפטיר עולה למנין שלושה
בד' צומות המפטיר עולה למנין שלושה, מה שאין כן בשבת אין המפטיר עולה למנין שבעה (או"ח סימן רפב סעיף ד ורמ"א שם; ערוה"ש סימן תקסו סעיף ג).
הטעם: מכיון שד' צומות מותרים בעשיית מלאכה, לכן, כדי לא לבטל את העם ממלאכה, המפטיר עולה בהם למנין שלושה, מה שאין כן בשבת, שהעם בטל ממלאכה, אין המפטיר עולה בה למנין שבעה (מנהגי בית יעקב סימן קמב).

יא. טלית ותפילין במנחה
בקהילות רבות נהוג להתעטף בציצית ולהניח תפילין בתפילת מנחה של ד' צומות (ארץ חיים סימן תקסו בשם ספר ויקרא אברהם).
הטעם: כדי להשלים מאה ברכות, שכן מחמת התענית חסרות הברכות שבסעודה (ב"י סימן מו ד"ה דתניא).